קרדיו-ביט סוכנות לבטוח חיים (1998) בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית על סך 291,000 ₪ אשר הוגשה על ידי התובעת – סוכנות לביטוח, העוסקת בביטוח חיים, כנגד הנתבעות- חברות ביטוח ועניינה עמלות שמגיעות לתובעת, לטענתה, מפרמיות ששולמו על ידי מבוטחים.

הסכם העמלות נשוא תביעה זו, נכרת ביום 1.4.03 (להלן "ההסכם"), בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ובשנת 2006 העבירה הנתבעת את עסקיה לנתבעת 2, (שתיהן יחד להלן: "הנתבעות").

תמצית טענות התובעת

בהתאם להסכם, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת עמלות סוכן, ככל שהתובעת תביא לכריתתו של הסכם בין הנתבעת לעמותת גמלאי קרן מקפת בישראל (להלן: "העמותה"), הן בתקופת ההסכם והן בתקופות ההסכם הנוספות, במידה וההסכם יחודש.

עובר להתקשרות זו, התובעת יזמה בעמל רב התקשרות קודמת בין הראל חברה לביטוח, [בשמה הקודם "סהר ציון חברה לביטוח" (להלן: "הראל")] לבין עמותה, לשיווק פוליסות ביטוח קבוצתי, אשר נערכה בשנת 1994.

בשנת 2003 החליטה הראל שלא לחדש את ההתקשרות ולכן פנה מנהל התובעת אל הנתבעת וביום 1.4.03 נכרת ההסכם בין התובעת לנתבעת,במסגרתו הוסדרו עמלות הסוכן של התובעת.

בהתאם להסכם, בשנתיים הראשונות זכאית הייתה התובעת לקבל עמלת סוכן, ככל שייכרת הסכם עם העמותה, בשיעור 6% בצירוף מע"מ מהפרמיה החודשית, או 7% בצירוף מע"מ באם יתקיימו התנאים שפורטו בהסכם, ובנוסף לקבל השתתפות בהוצאותיה.

בגין השנה השלישית עד החמישית ולכל תקופת הסכם מתחדשת זכאית הייתה התובעת לעמלה בשיעור 8% בצירוף מע"מ מהפרמיה שתועבר על ידי בעל הפוליסה.

לשיטת התובעת, ההסכם הסדיר את עמלתה גם כאשר ההסכם עם העמותה יוארך מעת לעת. זכותה לקבלת עמלות הותנתה רק בהצלחת פעולת התיווך שלה לכריתת ההתקשרות עם העמותה. ליווי ההתקשרות לאחר מכן, לא היווה תנאי לתשלום העמלה.

לאור מאמצי התובעת, נכרתה ביום 20.5.03 התקשרות בין הנתבעת לבין העמותה (להלן: "הסכם ההתקשרות משנת 2003"), בעקבותיו רכשו מאות מחברי העמותה פוליסות ביטוח סיעודי של הנתבעת.

בהתאם להסכם ההתקשרות משנת 2003, נקבע, כי תקופה ההסכם הראשונה תימשך 5 שנים – עד ליום 31.5.08 ותקופה זו תוארך לתקופות נוספות בנות 3שנים כל אחת, אלא אם כן מי מהצדדים יודיע כי ברצונו להביא את ההסכם לידי סיום.

במהלך תקופת ההתקשרות, הנתבעת העבירה לתובעת את סכומי עמלתה, התובעת מצידה העניקה לעמותה שירותים, ויחסים עסקיים אלו נמשכו כחמש שנים.

בחודש יולי 2007 ביקשו הנתבעות להעלות את הפרמיה ששילמו חברה העמותה ב- 77%, התנהל משא ומתן, בו מנהל התובעת לקח חלק פעיל והשקיע שעות עבודה רבות. בסיום המשא ומתן הסכימו הנתבעות והעמותה על המשך הביטוח הקבוצתי אצל הנתבעות, תשלומי הפרמיה עודכנו ואיש מהעמותה לא הודיע על רצונו לסיים את ההתקשרות.

משהגיעה עת חידוש ההסכם, הודיעה הנתבעת לתובעת כי לאחרונה אין עוד זכות להמשיך ולקבל את עמלת הסוכן, בטענה שהעמותה החליטה לנתק את הקשר עם התובעת ולא להשתמש בה כסוכן מטעמה.

יומיים טרם הודעת העמותה לחבריה על המשך הסדר הביטוח עם הנתבעות, הודיעה העמותה לתובעת כי אינה מעוניינת עוד בשירותיה כסוכן ביטוח, כיוון שלדעתה התקשרות ישירה עם הנתבעות תוזיל את הפרמיה המשולמת על ידי חברה, מה שאינו נכון.

עם הודעת העמותה על כך שהתובעת הפסיקה לשמש סוכן הביטוח שלה, הודיעו גם הנתבעות לתובעת, כי אינה זכאית לתשלומי העמלות, תוך התעלמות מההסכם הכתוב.

לטענת התובעת, זכותה לקבלת עמלת סוכן נובעת מההסכם ולא מהחלטות העמותה, אשר החלטותיה אינן יכולות להשפיע על התחייבות הנתבעת כלפי התובעת בהסכם. מכוח ההסכם והנוהג בענף הביטוח, התובעת משמשת כמתווך ותפקידה הסתיים בהפגשת הנתבעות עם המבוטחים ומרגע שהצליחה ליצור את אותו קשר חייבות הנתבעות לשלם לה עמלת סוכן בכל תקופת ההסכם עם המבוטחים, כולל במקרה של המשך ההתקשרות.

התובעת טוענת כי הנתבעות הפרו את ההסכם עמה, אשר קבע כי התובעת זכאית לעמלתה, בכל תקופת ההתקשרות כולל הארכתו, והתנאי היחיד לתשלום עמלת התובעת, היה עצם כריתת ההתקשרות, תנאי שהתקיים מלכתחילה. זאת למרות שהתובעת לא הסתפקה ב"גרימת" חתימת ההתקשרות והסכימה מאמצים בליווי ההתקשרות והענקת תמיכה למבוטחים.

לטענת התובעת, כל עוד נמשך הביטוח מחויבות הנתבעות בהעברת העמלות לתובעת.